להתחיל לנגן בגיל מאוחר

להתחיל ללמוד לנגן בגיל מאוחר, האם זה אפשרי? 

בואו נודה בזה, רוב הילדים שמתחילים לנגן צ'לו לא עושים זאת מתוך בחירה עצמית. כמה ילדים בכלל מכירים את הכלי הזה? מתוך כל התלמידים (הצעירים) שהיו לי רק שנייים בחרו בעצמם ללמוד צ'לו, כל השאר הגיעו לזה או כתחליף לגיטרה/כינור, או פשוט בעקבות חלום של הוריהם. אז מה עם כל אלה שמתאהבים בכלי הזה בשלב יותר מאוחר של חייהם? האם הם כבר פיספסו את הרכבת? מה הסיכוי שלהם להגיע לרמה טובה בצ'לו? אם תשאלו את רוב המוזיקאים, הדעה הרווחת היא שזה מאוחר מדי ושתכלס חבל על הזמן. אבל אם תשאלו אותי, אף פעם לא מאוחר מדי וזה בדוק! 

נכון, אי אפשר ללמד מבוגרים באותה צורה שמלמדים ילדים. ילדים הרבה יותר גמישים, יש להם קליטה יותר מהירה (למרות שגם זה נתון לויכוח בהקשר של מוזיקה. דווקא יותר קל לקלוט דברים מורכבים כמו מוזיקה כשאתה יותר מבוגר) והכי חשוב זה שהם לא מפחדים לטעות. אבל, מורה שמודע להבדלים האלה ומבין בפסיכולוגיה של התלמיד שלו יכול לזהות את המוקשים שחוסמים את התלמיד שלו וללמד אותו להיות משוחרר יותר ומודע לגוף שלו. 

האתגר בללמד מבוגרים הוא שאין שיטה כתובה שהולכים לפיה מא' עד ת'. בעוד שיש קווים מנחים מאוד ברורים על המורה להיות מאוד רגיש וסבלני למחסומים הפיזיים והמנטליים של התלמיד ולהתאים את שיטת הלימוד לתלמיד. כל תלמיד מגיע עם הרגלי גוף ועבודה שונים ועל המורה למצוא ביחד עם התלמיד את הטכניקה שיותר טבעית לו ובהדרגה לבנות איתו מחדש הרגלים טובים יותר. 

מי שמנסה ללמד מבוגרים באותה צורה שהוא מלמד ילדים רוב הסיכויים שיכשל במשימתו, אבל זה בגלל שהמתודיקה ללימוד מבוגרים היא שונה במהותה מלימוד ילדים ולא בגלל שהמשימה בלתי אפשרית. תלמידים רבים שלימדתי הם הוכחה חיה לכך שזה דווקא כן אפשרי...
אני מפצירה בכם, אל תוותרו על החלום!