מורה לצ'לו - משפחת הצ'לו המורחבת שלי

מחווה למורים לצ'לו

ז'קלין דו פרה נהגה לקרוא למורה לצ'לו שלה, ויליאם פלית', אבא צ'לו. החלטתי לאמץ את הרעיון שלה ויצרתי אילן יוחסין של משפחת הצ'לו שלי. המטרה - לחלוק כבוד למורים לצ'לו שהיו לי. יצרתי שני תרשימים של 4 דורות של מורים לצ'לו. כך אפשר לראות לא רק מי היו המורים שלי אלא גם מי לימד את המורים שלי וכן הלאה. בנוסף כתבתי קצת על כל אחד מהמורים שלי ובסוף יש קישורים לקטעי וידאו ואתרים שמספרים עוד עליהם ועל המורים לצ'לו שלהם. 

המורה לצ'לו הראשון

גדעון פיק

גדעון פיק הוא צ'לן נהדר ובן אדם מקסים. הוא השקיע בי המון האמין בי ונתן לי את הבטחון להעיז. כך התקבלתי לתלמה ילין, לפילהרמונית הצעירה ולעוד מסגרות מוזיקליות יוקרתיות שספק אם הייתי מנסה להתקבל אליהן לולא התמיכה והאמונה שלו בי.  

שמואל מגן

בגיל 18 התחלתי ללמוד אצל פרופ' שמואל מגן. 

לשמואל ניסיון עשיר בתור מורה לצ'לו ויש לו מתודה ברורה ומסודרת. למדתי ממנו הרבה על הוראת הכלי, הרחבתי את הרפרטואר שלי בצורה משמעותית, למדתי ממנו לנתח בעיות בנגינה לגורמים, למצוא את התרגילים שיפתרו אותן, להבין לעומק את הפאן הפיזי של הנגינה ולהתאמן הרבה. 

נכנסתי לאקדמיה למוזיקה ושם היתה לי אפשרות להשתתף בהרכבים, תזמורות, סדנאות. כל אלו היו חשובים מאוד להתפתחות שלי בתור צ'לנית ומוזיקאית ושמואל תמיד עודד אותי להרחיב את האופקים ולהתנסות. 

מיכה הרן

בגיל 22 התחלתי ללמוד אצל מיכה הרן, צ'לן ומוזיקאי פנומנלי.  למעשה, הבן אדם הכי מוזיקלי שאני מכירה! מה שמדהים זה שלא רק שהוא מנגן מדהים, הוא גם מורה נהדר. מיכה ממש נתן לי את ההרגשה שהכל אפשרי, שכל ניואנס שחשוב לי, ושכל גוון שאני מדמיינת אפשרי. פתאום הנגינה שלי על הצ'לו לא היתה מאבק לשרוד את היצירה מבלי לפשל אלא מסע מוזיקלי של חיפוש אחר הצליל האידאלי, של הפראזה המוזיקלית המושלמת, של שאיפה לנגן כמו ששרים. 

למען הסר ספק, המסע הזה היה מלווה בעבודה טכנית רבה. התאמנתי יותר משהתאמנתי אי פעם כשלמדתי אצלו, פשוט המטרה היתה שונה, המוזיקה הנחתה וזה מה שעשה את כל ההבדל. 

היתה לי ממש זכות ללמוד אצל מיכה שמעבר להיותו גאון מוזיקלי הוא גם בן אדם מקסים, עם לב רחב, אכפתי ומעורר השראה. אני גאה לקרוא לו אבא צ'לו. 

קישורים: 

האתר של מיכה הרן
מיכה הרן עם בובי מקפרין
> סרטון שאני אוהבת במיוחד. מיכה ממש שר עם הצ'לו. 
סרטון של אנדרה נווארה  
> אם שמתם לב, כתבתי את אנדרה נווארה גם בתור המורה של עצמו. זה בגלל שבגיל 15 לאחר שסיים את לימודיו בקונסרוטוואר בפריז הוא החליט שהוא ממשיך ללמוד בעצמו ופיתח בעצמו שיטת לימוד. 
כיתת אמן עם טורטלייה
> הידעתם? בשנת 1955 טורטלייה התגורר במשך שנה בארץ בקיבוץ מעברות מתוך הזדהות ורצון לעזור להתפתחותה של מדינת ישראל והיישוב היהודי. 

התפלספות על ניצוח עם בנג'מין זנדר

כשהייתי בת 18 פגשתי את מאסטרו בנג'מין זנדר בזמן שהוא ניצח על הפילהרמונית בפעם הראשונה. 
סיפרתי לו שאני חולמת להיות מנצחת והתחלתי להתפלספף איתו על ניצוח ביתר התלהבות. הוא ביקש שאכתוב לו את מחשבותיי וכך עשיתי. יום לאחר שהגשתי לו את מה שכתבתי, גיליתי להפתעתי שהוא פרסם את זה באתר שלו:

A young girl - still in high school- came up to me after the concert yesterday. She had been at some of the rehearsals and also at both concerts. "Most conductors", she said, are content to get the orchestra to play well and together, you seem to want to share every feeling and every story in the music and that makes the players play better together, because if they share a common idea or vision they will be able to perform it in a more unified manner". Well, I said, you have got to the very heart of the matter! That may be the secret. These people feel the value of life so completely, and their feelings are their mode of communication; heartbreak and sorrow are their daily experience and so they are open with every pore of their bodies to the profoundest expression in the music. Of course!

Do we sometimes in America and England, in the hurly burly of the professional run-around, forget that music isn't a job. It's a "way of being" that causes other people, who come in touch with it, to have fuller more expressed lives?

More thoughts later!

The young girl who spoke to me at the concert wrote down her thoughts (because I asked her to). Here is what she wrote. Her mother plays Double Bass in the orchestra - that's why she was at the reherasals. Also it is school holidays:

"Watching you conduct the Israel Philharmoinic at the rehearsals of the Mahler 3rd reminded me of something important, which I think that I knew, but had forgotten.

It is amazing how much an orchestra changes with different conductors working with it. Sometimes it even happens that a conductor interfers with the making of the music instead of helping it come alive.

To my mind, it is not necessary to teach an orchestra like the Israel Philharmonic how to play the compostition. With such brilliant musicians the most valuable thing a conductor can give to this orchestra is inspiration, or in other words a reason to live!

Giving them imaginative ideas behind which they can unite is similar to a leader of a country uniting his people under a principle or goal.

Therefore telling the members of the orchestra they should be together in rhythmn and colour is useless in a way, for it is like locking them up somewhere together and forcing them to get along. Whereas, once they have a mutual meaning or essence, they will stay together even if you open the door for them to leave.

Your work was according to this idea and has inspired me as well!

Sincerely

Shiri Amir.

Thank you Shiri. You, in turn, have reinspired me - and possibly countless others. Freedom comes not from having no rules - that leads to chaos, which is another form of tyranny (as we see in Iraq today). True freedom comes from clarity. But you have already said it so beautifully. I do not need to add anything else. All that remains is to conduct one more concert in Tel Aviv tonight and then I leave at 3.30am tomorrow to go back to Boston where I will rehearse the Boston Philharmonic tomorrow evening! I feel extremely privileged in my life. It will be hard to say farewell to Israel - the land where they care deeply about life and music! 

Benjamin Zander, Life and Thoughts from Israel, Aug 2003

שירה ונגינה בו זמנית

וידאו חדש התווסף לדף הוידאו שלי

בקטע וידאו זה אני שרה את האריה על מיתר סול של באך (שכולנו מכירים טוב) ומנגנת את תפקיד הצ'לו.  האריה לקוחה מתוך סוויטה תזמורתית מס' 3 והיא כתובה לכלי הקשת בלבד. 
לאריה 4 קולות: כינור ראשון (המנגינה המוכרת, מה שאני שרה), כינור שני וויולה מנגנים קול קונטרפונקטי לכינור הראשון והצ'לו והקונטרבאס מנגנים את הבאס. בנוסף לוידאו הזה  יש לי גם הקלטה של אותו הקטע ובו מנגן את תפקיד הכינור השני והויולה (גם בו זמנית) הצ'לן האגדי מיכה הרן שהיה לי הכבוד ללמוד אצלו. לצערי זה לא הוסרט אז זו רק הקלטה, אבל זאת הקלטה נהדרת. 

להתחיל לנגן בגיל מאוחר

להתחיל ללמוד לנגן בגיל מאוחר, האם זה אפשרי? 

בואו נודה בזה, רוב הילדים שמתחילים לנגן צ'לו לא עושים זאת מתוך בחירה עצמית. כמה ילדים בכלל מכירים את הכלי הזה? מתוך כל התלמידים (הצעירים) שהיו לי רק שנייים בחרו בעצמם ללמוד צ'לו, כל השאר הגיעו לזה או כתחליף לגיטרה/כינור, או פשוט בעקבות חלום של הוריהם. אז מה עם כל אלה שמתאהבים בכלי הזה בשלב יותר מאוחר של חייהם? האם הם כבר פיספסו את הרכבת? מה הסיכוי שלהם להגיע לרמה טובה בצ'לו? אם תשאלו את רוב המוזיקאים, הדעה הרווחת היא שזה מאוחר מדי ושתכלס חבל על הזמן. אבל אם תשאלו אותי, אף פעם לא מאוחר מדי וזה בדוק! 

נכון, אי אפשר ללמד מבוגרים באותה צורה שמלמדים ילדים. ילדים הרבה יותר גמישים, יש להם קליטה יותר מהירה (למרות שגם זה נתון לויכוח בהקשר של מוזיקה. דווקא יותר קל לקלוט דברים מורכבים כמו מוזיקה כשאתה יותר מבוגר) והכי חשוב זה שהם לא מפחדים לטעות. אבל, מורה שמודע להבדלים האלה ומבין בפסיכולוגיה של התלמיד שלו יכול לזהות את המוקשים שחוסמים את התלמיד שלו וללמד אותו להיות משוחרר יותר ומודע לגוף שלו. 

האתגר בללמד מבוגרים הוא שאין שיטה כתובה שהולכים לפיה מא' עד ת'. בעוד שיש קווים מנחים מאוד ברורים על המורה להיות מאוד רגיש וסבלני למחסומים הפיזיים והמנטליים של התלמיד ולהתאים את שיטת הלימוד לתלמיד. כל תלמיד מגיע עם הרגלי גוף ועבודה שונים ועל המורה למצוא ביחד עם התלמיד את הטכניקה שיותר טבעית לו ובהדרגה לבנות איתו מחדש הרגלים טובים יותר. 

מי שמנסה ללמד מבוגרים באותה צורה שהוא מלמד ילדים רוב הסיכויים שיכשל במשימתו, אבל זה בגלל שהמתודיקה ללימוד מבוגרים היא שונה במהותה מלימוד ילדים ולא בגלל שהמשימה בלתי אפשרית. תלמידים רבים שלימדתי הם הוכחה חיה לכך שזה דווקא כן אפשרי...
אני מפצירה בכם, אל תוותרו על החלום!